שנ"ט –

 תש"ס

ניר עמדה מס' 3

הטבח והטיוח

על רצח ד"ר ברוך גולדשטיין

וַיְקַו לַמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׁפָּח

(ישעיהו ה 7)

קשה, על פי רשימות הנפגעים, לדעת, האם אנשים אלה נפגעו ישירות מקליעים, או מרסיסים: כשבעברית מופיע "קליע", או "רסיס", באנגלית נכתב “Gun Shot”. אגב, יש בהחלט דיווחים על פתחי יציאה של רסיסים, וכמובן לא ניתן לדעת בברור לאן רסיסים אלה הלכו. אבל לגבי כמה מן הנפגעים קיימים דברים ברורים יותר.

בעמ' 270, מס' 23, מדובר ב"קליע שלם"; וכן בעמ' 276, שורה אחרונה מסומנת "??" – "קליע מתכת עם קצה מחודד בממדים 1.7/0.7 ס'מ". כך בעמ' 271, מס' 50, ובעמ' 272, מס' 62, מדובר ב"כניסת ויציאת קליע", היינו קליע שלם נכנס ויצא –

לא התפרק. כך בחוות הדעת של הרופא הפתולוג, ד"ר היס[1] – בעמ' 292 הוא מוסר על ארבעה קליעים (בנפרד מרסיסים) שנמצאו בגוף הפצועים מן הארוע, ובעמ' 302 עוד קליע אחד. כמה מן הקליעים אלה נמסרו למומחי המז"פ, ליאור נדיבי וברנרד שכטר, ולא זוהו כקליעים שנורו מנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין; על כך מעלה הוועדה, בעמ' 91/2, את הטענה המשונה: "קליע אחד שנמסר לד'ר היס על-ידי מנהל בית-החולים 'אלאהלי' אמנם לא זוהה פוזיטיבית כקליע שנורה מן הרוס'ר שבידי גולדשטיין, אולם, לאור תוצאות הבדיקות של מז'פ, אין לדעתנו לשלול את האפשרות שכך היה, כי לאור מצב הקליע ייתכן וסימני הזיהוי נמעכו."! אם אין אפשרות לזהות – ההנחה היא שד"ר ברוך גולדשטיין ירה את הקליעים האלה. וכי תעלה על דעתו של מישהו אפשרות אחרת?!

האפשרות האחרת – והיחידה למעשה – מופיעה בעמוד האחרון (338) של הדו"ח, בחוות דעתו של המומחה, ברנרד שכטר, שנתבקש לבדוק את אחד הקליעים האלה, שסומן פ206-. המומחה שכטר קובע שאין ביכולתו לשייך את הקליע לנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין, בהיות הקליע מעוך (flattened), אבל הוא קובע דבר נוסף, ורב חשיבות:

As a note: projectiles of caliber 5.56mm usually fragment when str(i)king objects including “human bodies” at distances of less then 100 meters.

Regarding the possible distances inside the marat ha’machpela which are more on the order of less than 40 meters, I would expect this bullet to have fragmented and not to remain whole.

היינו: הקליעים השלמים שהוצאו מגופם של פצועים לא נורו בתוך אולם התפילה של המוסלמים, וממילא לא מנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין. הם נורו במקום אחר, כאשר מרחק של יותר מ100- מטר מפריד בין היורה והנפגע.

בעמ' 60/61 נידונה שאלת התרמילים שנאספו באולם יצחק. נאספו שם 108 תרמילים, ולגבי כולם הוכח במז"פ שנורו מן הנשק של ד"ר ברוך גולדשטיין. כפי שבצדק מציינת הוועדה, לא היתה אפשרות של איסוף סלקטיווי במקום (מאחר שההבדל בין תרמילים שנורו מכלי נשק שונים בעלי אותו קוטר יכול להתברר רק במז"פ), כך שמבחינה זאת לא מתעורר חשד לטיוח. אולם, הקליע ה109- מפריך כליל הנחה זאת.

לדברי הוועדה שם, נמצא תרמיל נוסף במדרגות החיצוניות, והוא הוכנס בטעות לשקית אחת עם התרמילים שנמצאו באולם, מפני שאיש המשטרה סבר שמדובר במדרגות הפנימיות שבאולם! ואכן, 108 תרמילים זוהו ככאלה שנורו מנשקו של ד"ר גולדשטיין, ורק תרמיל אחד, מן הסתם זה שנאסף "בחוץ", לא זוהה ככזה שנורה מאחד הכלים שהיו מעורבים בירי.

הסיפור על תרמיל ש"נמצא בחוץ", ו"עורבב בטעות", נראה, על פניו, כשקר. וייתכן שהוא אמיתי; אין בידי לוודא זאת. אך הוועדה, עם סמכויותיה הרבות, לא שאלה שאלות, וקיבלה את הגרסה המפוקפקת של המשטרה כאמת שאין עוררין עליה. אין בכך כדי להפחית מחומרת הממצא.

זהותם של החיילים שירו בחוץ, במהלך הארוע, ידועה, וכלי הנשק שלהם נבדקו. אם לא ניתן היה לשייך את אותו תרמיל בודד, שנמצא "בחוץ", לכלי נשק אלה, משמעות הדבר היא שבאותו ארוע היה מעורב כלי יריה נוסף. נקודה.

ברור, שגם ב"אגדת הקליעים המתפצלים" שמספרת לנו הוועדה, הקליע שנורה באמצעות אותו תרמיל בלתי מזוהה לא היה יכול לגרום לנפגעים רבים כל כך; אולם הוועדה מתעלמת לחלוטין מן האפשרות, שאדם נוסף ירה, בכלי נשק בו הותקן מיכל לאיסוף תרמילים. עם כל הזהירות של אותו יורה שני משוער, ייתכן מאד שאחד התרמילים אבד לו, בין אם באולם יצחק ובין אם בחוץ. בנוסף, אותו מיכל עשוי להוות גם תיבת תהודה, המשנה את צליל היריות, וכך ניתן להסביר את דברי העד יאסר (יוסרי) מחמוד מוסה ג'אמל בעמ' 36, אשר שמע שני קולות של ירי – גבוה ודק, ועבה.

אפשרות זאת לא נבדקה. כקוריוז בעל משמעות, אוכל להביא את השיחה בין הפתולוג, ד"ר היס, לבין מנהל בית החולים ברמאללה, ד"ר הרב, המובאת בעמ' 297/8. ד"ר הרב ניסה, בדרכו הוא, להתמודד עם הבעיה שמציב המספר הרב של הנפגעים, וטען שלדעתו מדובר באדם שהחזיק שני כלי נשק וירה בהם בו-זמנית!

אנחנו נסלח לד"ר הרב על העדר מומחיותו בתחום הפעלת כלי הנשק. באופן תאורטי, אמנם ניתן להעלות את הסברה שאדם אחד, מן הסתם מטורף, יחזיק שני כלי יריה אוטומטיים בשני ידיו ויירה בהם בו-זמנית; אבל במקרה זה, הירי יהיה מאד לא מדויק, והאיש יתקשה בהחלפת המחסניות.

לא זה מה שהשיב ד"ר היס לד"ר הרב. לדבריו, אמר ד"ר היס "שלקליעים שנורו במערת המכפלה התכונה להתפרק לרסיסים בפגיעתם במטרה (וכל אחד מן הרסיסים יכול לפגוע כקליע זוטר) ולכן קיימת אפשרות סבירה שגם אדם אחד עם כלי נשק אחד היורה קליעים מקליבר 5.56 יכול היה לגרום לפציעתם של כולם.". "אגדת הקליעים המתפצלים" אינה אפוא מסקנת הוועדה; היא היתה קיימת מקודם, כהסבר זמין ונוח לבעיה סבוכה, והוועדה רק נתנה לה גושפנקה רשמית.

***

אחת הדמויות המיסתוריות המעורבות בפרשה זאת היא דמותו של האלמוני עם הנשק, אותו ראו שני חיילים מגיע באותו בוקר, כחמש דקות אחרי ד"ר ברוך גולדשטיין (עמ' 27/8). החיילים ראו את ד"ר ברוך גולדשטיין נושא רובה M-16, ואת האלמוני נושא גליל קצר; כאשר נשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין (שנמצא, וממנו נורו היריות, על פי התרמילים שנאספו) היה גליל קצר. על כך דנה הוועדה בהרחבה בעמ' 59/60, ומעלה אפשרות מעניינת, הנובעת בוודאי מנסיונם הרב של כבוד השופטים שמגר וזועבי בשיטות פעולה קרימינליות: אפשר היה לחשוב, שד"ר ברוך גולדשטיין מגיע עם נשקו, ולצורך ביצוע הפשע מחליף את הנשק ומשתמש בכלי יריה שאינו שלו (כדי להכביד על הזיהוי); לשם כך הוא זקוק ל"נושא כלים". אלא שלא כך היה הדבר: ד"ר ברוך גולדשטיין ביצע, לדברי הוועדה, את הפשע כשהוא יורה מנשקו, ובגלוי, תוך לבישת מדים וענידת דרגות! לכן, מסקנת הוועדה היא, שאותו אדם מיסתורי נושא נשק לא היה קיים כלל, ואולי הוא הגיע בתאריך אחר לגמרי… (שם, ושוב בעמ' 222 עד 228).

עם שאני מודה לכבוד השופטים, חברי הוועדה הנכבדים, בשיעור המאלף שנתנו לי, עקב ידיעותיהם הרחבות בשיטות פעולה קרימינליות, אני מבקש להעיר שקיימות שיטות קרימינליות נוספות. ייתכן שבכל זאת היתה החלפת נשק, והירי בוצע (לפחות בחלקו) מנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין, כאשר בסוף הושארה בשטח גופה, עליה תוטל האחריות. אמנם איש לא ראה את האלמוני המיסתורי נושא הנשק יוצא מן האתר, אך איש גם לא ראה – לדברי הוועדה – את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם התפילה של המוסלמים; ודווקא באותו היום, מעשה שטן, או הוראה הוואקף, או שניהם, המתפללות המוסלמיות הוצאו מאולם היוספיה והופנו לאולם אחר, כאשר בכך התפנה אולם היוספיה לפעילות חשודה.

כפי שמשתמע ממה שלא נאמר בדו"ח פקד סגל ברוך בעמ' 307 עד 309, לא בוצעו בדיקות המז"פ באולם היוספיה, לא נבדקה האפשרות של ביצוע ירי משם, או של שהיית אנשים בו. לא נסרק המבנה, כולל המקומות שיכלו לשמש מיסתור (כגון המחסנים, ראה התרשים בעמ' 259), כך שהאלמוני היה בהחלט יכול לשהות שם לזמן קצר, ולצאת, אולי בתחפושת, ואולי באמצעות תעודה המעניקה לו חסינות.

***

הוועדה מיחסת חשיבות מרובה לנתוני אישיותו של ד"ר ברוך גולדשטיין. היא מתארת את השקפותיו כ"קיצוניות ביותר" (עמ' 76), וזאת בעקבות ראיון שהעניק לעתונאי זר. יש לציין שאין הוועדה מטילה ספק באמינות הדיווח העתונאי – שלא כמו במקרה של דיווח מגמתי בעתון מצרי על ביקור משלחת רופאים מצריים בחברון, שם מנסה הוועדה לרכך את העמדות שהובעו בדו"ח המשלחת, "ככל שהוא משתקף נאמנה בכתבה הנ'ל", עמ' 94. מכל מקום, גם אם הדעות שהועלו באותו ראיון עתונאי עם ד"ר ברוך גולדשטיין שונות מדעותי, עדיין אין אני ממהר להגדירן "קיצוניות".

הביטוי "קיצוני" משמש, בשיח הפוליטי המעוות בו נתונה החברה הישראלית, כדי להגדיר דעות שונות מאלה של האוליגרכיה השלטת. יש כאן חוסר רצון בולט לקבל את האחר, את השונה, וכל הבעת דעה שאינה לטעמם של העריצים מוגדרת "קיצונית". לצורך הדגמה, נביא שימוש נוסף של הוועדה במונח "קיצוני".

בעמ' 142/3, מתיחסת הוועדה בהרחבה לוויכוח בין מלומדים, שמצא מקומו בכתב העת "הפרקליט". שם טען פסיכולוג אחד שיש לשנות את חוק וועדות החקירה, התשכ"ט – 1968, כדי לאסור בדיקה לאחור של שיקולי קבלת ההחלטות; זאת, מאחר שוועדות החקירה עוסקות ב"חכמה שלאחר מעשה". מדובר, כאמור, בוויכוח בין מלומדים, ובהמשך נאמרה בו גם דעה הפוכה לזאת שהובאה לעיל. אולם, אין הוועדה מסתפקת בכך, ומכנה את הדעה האמורה "קיצונית". ברור שהוועדה היא כאן צד בענין, כי אילו קיבל המחוקק את אותה העמדה, סמכויות הוועדה היו מתקצצות באופן ניכר! משמעות המונח "קיצוני" כאן ברורה: מי שחושב בצורה שונה מן ה"מותר" וה"ראוי".

אם אכן אמר ד"ר ברוך גולדשטיין, בראיון שהוזכר, שיש לסלק את הערבים לפני שהם יסלקו אותנו – הרי הוא ביקש ממדינת ישראל, שתעשה מה שכבר עשתה, בהנהגת השמאל, בתש"ח ובתשכ"ז. כדי למנוע כל אי הבנה, אני מציין שאין דעתי נוחה אף ממה שנעשה בשנים אלה; אולם, הבעת הדעה האמורה בימינו נחשבת משום מה לקיצונית, כאשר הבעת דעה הפוכה (סילוק ההתישבות היהודית מארץ ישראל) נחשבת למתונה, מותרת, מתקדמת ותורמת לשלום. הטענות בראיון כלפי המנהיגות ואמצעי התקשורת התבררו בדיעבד כנכונות להחריד: לאחר הטבח, טענה שולמית אלוני, אבירת שלילת חופש הביטוי, שהרצח בוצע כתוצאה מהסתה ב"ערוץ 7", בו שודרו, לדבריה, "קודים" ערב הטבח; ואילו יוסי שריד כינה את העולים מארצות הברית "זבל" וביקש להפסיק את העליה משם. סיסמת סילוק ההתישבות היהודית מחברון שימשה את מר"צ, בבחירות 1996. הוועדה עצמה מתיחסת בשאט נפש, בעמ' 92/3, למעשה שארע לאחר שפצועים מן הארוע כבר נתקבלו לטיפול בביה"ח "הדסה". הופצה אז שמועה (שמקורה בבית החולים "אלמקאסד") לפיה מסרב ביה"ח "הדסה" לקבל פצועים אלה; השמועה פורסמה מיד, בכלי התקשורת המקומיים והעולמיים. ניתן לומר, שהראיון שהעניק ד"ר ברוך גולדשטיין לעתונאי זר לא ביטא עמדות "קיצוניות", אלא את המציאות העגומה.

הוועדה אינה מסתפקת בכינוי "קיצוני", אלא עושה לד"ר גולדשטיין "משפטי כוונות", ברוח סטליניסטית אפלה. היא אכן עוסקת ב"חכמה שלאחר מעשה", וכל מעשיו של ד"ר ברוך גולדשטיין נבדקים בזכוכית מגדלת, וכך "מתגלים" בהם רמזים לטבח המזעזע בו הואשם האיש. בעמ' 80 אנו קוראים קטע נפלא:

"הראיון העיתונאי שהוזכר לעיל מצביע על כך שסבר כי בעקבות מעשהו ייאסר, כי אמר לעיתונאי שביקש לראיינו בכתבה מצולמת, שלשם כך יצטרך לפנות ולבקש היתר לצלם בבית הסוהר, הואיל וזה המקום שבו כנראה יימצא בשנים הבאות. משמע, הוא צפה מאסר, דבר שמחזק את התיזה שהוצגה בפרק ב.1. (לג), לפיה תכנן דרך מילוט אחרי הרצח."

לא אחת הוצאו פקודות מעצר מינהלי נגד מתנחלים שהוגדרו "קיצוניים", והעובדה שהאיש חשש ממעצר כזה, על לא עוול בכפו, מוצגת כאן כהוכחה שתיכנן מעשה פשע.

מקודם (עמ' 79/80), הואשם האיש בעוד פשעים איומים:

"יחד עם היסחפותו של גולדשטיין בלהט הרצחני שהניע אותו למעשיו, הוא פעל על יסוד תכנון מדוקדק ומחוכם ותוך לימוד והכרת שטח הפעולה: למשל, לבישת המדים ונשיאת הדרגות לא היתה רק אקט שביטא חיפוש אחרי סימליות אלא היווה בעיקר תכסיס תכנוני. ניתן להניח כי השארת מכוניתו ליד בית הוריו באה למנוע כי לאחר מעשה יוחרם הרכב, שרשום על שם אביו, מאחר ששימש כמכשיר לביצוע עבירה. הוא זכר להסדיר העברת מפתחות הרכב לאשתו ולפי הראיות סידר חשבונותיו הכספיים מראש וסילק חובותיו."

AI&PIISRAEL