Войти в систему

Home
    - Создать дневник
    - Написать в дневник
       - Подробный режим

LJ.Rossia.org
    - Новости сайта
    - Общие настройки
    - Sitemap
    - Оплата
    - ljr-fif

Редактировать...
    - Настройки
    - Список друзей
    - Дневник
    - Картинки
    - Пароль
    - Вид дневника

Сообщества

Настроить S2

Помощь
    - Забыли пароль?
    - FAQ
    - Тех. поддержка



Пишет aveterra ([info]aveterra)
@ 2006-11-29 12:48:00


Previous Entry  Add to memories!  Tell a Friend!  Next Entry
8אברהם יוסף הטבח והטיוח

 8אברהם יוסף   הטבח והטיוח

על רצח ד"ר ברוך גולדשטיין                                                                

ניר עמדה מס' 3

 

הטבח והטיוח

ז. הממשלה נחושה בדעתה להמשיך במאמצים לשלום ולקדם את המשא ומתן ככל יכולתה'."

היינו: הממשלה כבר הכריזה, שעות ספורות אחרי הארוע, ומבלי כל חקירה, שיש כאן "מעשה טרור של יחיד", והוועדה לא יכלה לקבוע אחרת. בנוסף, הכריזה הממשלה, בגלוי, על כוונותיה להשתמש בארוע מחריד זה כדי לרסן את "הקיצונים", וכדי לקדם את "השלום".

ועדה, שהיא חותמת גומי, אינה יכולה לגַלּוֹת את האמת.

הוטל דופי בציבור שלם, על ידי העובדה הפרדוכסלית שאדם, שנחשב לשקול, ולא היתה צפויה ממנו כל סכנה, הוצג לפתע כרוצח המונים; בענין זה אמר יוסי שריד מיד לאחר הארוע, שהוא אינו רוצה לדבר עם תושבי עיר שהרופא הראשי שלה הוא רוצח (ד"ר ברוך גולדשטיין לא היה "רופא ראשי"). אם הוא ביצע מעשה כזה, אז כל מתנחל, כל דתי, כל בעל דעות לאומיות, הוא בחזקת רוצח, הוא מנודה, נמצא מחוץ למחנה, לא לגיטימי.

 

***

 

לקראת פרסום דו"ח ועדת שמגר בענין הטבח בחברון, קרה משהו מתמיה: כבוד השופט זועבי הביע בפומבי את איבתו למתנחלים.

הרי זה מעשה שלא ייעשה: השופטים אינם מתראיינים באמצעי התקשורת, ובוודאי שלא בעניינים העומדים להכרעתם! מיומנותו של כבוד השופט זועבי אינה תלויה בספק, והמעשה שעשה נותר תמוה.

עקב כך, נוצרה מתיחות בציבור (חשש מפני דו"ח שיטיל אשמה גורפת על כלל ציבור המתנחלים), ותמימים הגישו עתירות לבג"צ, בהן ביקשו לפסול את הוועדה, או לפחות לעכב את פרסום מסקנותיה. העתירות, כמובן, נדחו, ואז, בשיא המתח, פורסם דו"ח הוועדה, שלהפתעתם של רבים האשים "רק" את ד"ר ברוך גולדשטיין בביצוע המעשה המזעזע. עם ישראל נשם לרווחה, ולא שם לב לסתירות הרבות שכולל הדו"ח, לטיוח הניכר לכל אורכו. ולגבי כבוד השופט זועבי ניתן לומר שפעל כחייל ממושמע, משך אליו את האש ואיפשר לכוח העיקרי ביצוע מהלך טקטי מזהיר.

לא עברו שנים רבות, ואנחנו רואים את כבוד השופט זועבי מכהן בבית המשפט העליון, שופט ערבי ראשון שם. אני מברך את כבוד השופט זועבי על מינויו זה; אלא שבכך הוא מצטרף לשורה של אישים, שקיבלו גמול נאות על מעשיהם: חוקר המשטרה בכור שטרית, שעזר לטשטש עקבות בפרשת רצח ארלוזורוב, ומאוחר יותר היה לשר המרוקאי הראשון, וח"כ עזמי בישארה, ששימש מאיץ לפרישת המועמדים הזוטרים בבחירות 1999 (פרישה שאיפשרה את נצחון מועמד האוליגרכיה), ולאחר מכן היה חבר הכנסת הערבי הראשון בוועדת החוץ והבטחון. האדונים יודעים לתגמל את נאמניהם.[1]

 

***

 

ההתנחלות אלון מורה היתה פעם צריכה לזוז ממקומה, בעקבות החלטת בג"צ (שהסתמכה על תצהיר שהגיש רמטכ"ל הדמה בדימוס, חיים בר-לב). אותה התנחלות, כמו כל ההתנחלויות, ישבה על אדמות טרשים, ולא הזיזה ערבי אחד ממקומו, אבל מה זה חשוב.

כי, במדינת ישראל קיימים עקורי איקרית ובירעם, שגורשו ממקומותיהם למרות שקיבלו את חיילי צה"ל, במלחמת העצמאות, בסבר פנים יפות. אנשים אלה אינם פליטים, ולא יושבים בלבנון, כי אם בתחומי מדינת ישראל; והם אינם מבקשים להשיג את זכויותיהם בכוח הזרוע, אלא אך ורק באמצעים פוליטיים ומשפטיים. מי שומע להם. התישבות של תנועת העבודה, על אדמות פוריות, תוך גרוש המוני ערבים אין מי שיזיז אותה ממקומה.

לפני שנים מספר, נשפט ונידון למאסר ממושך קצין בכיר, שהואשם בשחיתות; הוא גם גורש מצה"ל, כך שזכותו לגימלה נשללה ממנו (שלא כמו המרגל קלינגברג, שקיבל גימלה מצה"ל, באופן בלתי חוקי, בהיותו בכלא). משכה תשומת לבי העובדה, שבאמצעי התקשורת הואשם האיש לא רק בשחיתות, אלא גם ב…נסיון לרצח, והדבר מצביע על עלילה (כמו במקרים של דרעי ושל לרנר).

האיש היה אחד מבין חבורה של מושחתים בפקודה, שתפקידם היה לגנוב טכנולוגיה חסויה מארצות הברית. כשהאמריקאים עלו על הפרשה, שימש רמי דותן שעיר לעזאזל, נשפט, נכלא, כספו הוחרם וזכויותיו נשללו, כאשר שאר המושחתים בפקודה מן הפרשה קודמו בדרגה.

מכל מקום, על פי החוק והנוהג היה האיש אמור להשתחרר מזמן, תוך ניכוי חלק מן העונש בשל "התנהגות טובה". ואכן, ועדת השחרורים מתכנסת במועדים שנקבעו, ומחליטה לשחררו. הדבר מתפרסם באמצעי התקשורת, אזרחים שאכפת להם עותרים לבג"צ, וזה פוסל את החלטת ועדת השחרורים. חוקי לחלוטין.

האיש שתמיד מוגדר באמצעי התקשורת כ"פעיל הימין הקיצוני", נועם פדרמן, זכה פעם להשג משפטי זמני: עתר לבג"צ נגד משלוח כוח משטרה להאיטי (שאמור היה לשמש עלה תאנה לכיבוש האמריקאי שם), ובג"צ, אכן, נתן צו על תנאי!

וזה, כמובן, דבר שאין הדעת סובלתו. בג"צ, חיית המחמד של יוסי שריד, פוסק בניגוד לעמדתה של ממשלה שיוסי שריד חבר בה?! יוסי שריד חשף שיניים, והזיל ריר. הוא איים על בג"צ, לְמה הם חושבים עצמם, "אנחנו" נחוקק חוקים אשר, וכו'. בג"צ, כמובן, התכופף, ופסק כדעת הממשלה.

מכל מקום, בעימות אחר בין בג"צ לנועם פדרמן, כבר לא היו הפתעות. נועם פדרמן ביקש, בעתירה אחרת, למנוע את מינויו של "פלוני" לתפקיד בכיר, ורגיש במיוחד. בג"צ דחה את העתירה, נזף בעותר, וחייב אותו בתשלום הוצאות משפט.

בעת הגשת העתירה, ידיו של "פלוני" היו מכוסות בשכבות עבות מדם קרבנות הטבח במסגד האיברהימי, כולל דמו של ד"ר ברוך גולדשטיין; ולאחר ש"פלוני" קיבל את התפקיד הבכיר, נוספה עליהן עוד שכבה עבה של דם, הוא דמו של ראש הממשלה יצחק רבין.

את יצחק רבין כבר לא ניתן להחיות. אולם, מן הראוי יהיה שמדינת ישראל תחזיר לנועם פדרמן, בצרוף התנצלות, את דמי הקנס שהוטל עליו, על שביקש להגן על ראש הממשלה מפני איש הדמים.

 

***

 

ובנוגע לאחראיות הוועדה עצמה.

קיים כלל משפטי, לפיו כל אדם הוא בחזקת זכאי, עד שנקבע אחרת בבית המשפט. כלל זה לא קוים לגבי ד"ר ברוך גולדשטיין. שום בית משפט לא הרשיע אותו, ולמרות זאת מתיחסת אליו הוועדה, לכל אורך הדרך, כאל רוצח (עמ' 15: "לפי דבריהם של אחדים מעדי הראייה מבין המתפללים המוסלמים, ולפי הראיות הנסיבתיות שהובאו בפני הוועדה, בוצע הירי על-ידי ד'ר ברוך גולדשטיין,"; עמ' 222: "ד'ר ברוך גולדשטיין נושא באחריות ישירה לטבח, כי הראיות מצביעות באופן חד משמעי על כך שהוא ביצע אותו. זאת ועוד, כל שלבי הפעולה, לרבות הכנותיו והתנהגותו בבוקרו של יום 25 בפברואר 1994, וכן שיחות כלליות ואידיאולוגיות שקִיֵם עם אחרים [כגון הוויכוחים עם מר מאיר לפיד [מוצג 1088] וראיון שהעניק לעיתונאי זר, שעִמו שוחח בראשית חודש פברואר 1994 [מוצג 1092], מצביעים על כך שהוא תִכנן את המעשה מראש.").

כבר ראינו שהעדים, עליהם מסתמכת הוועדה, היו, לדברי הוועדה עצמה, בהלם, והם לא הכירו מקודם את ד"ר ברוך גולדשטיין אישית; ואילו הראיות הנסיבתיות עליהן מדברת הוועדה הן בעייתיות ביותר, כאשר הסתמכות הוועדה על שיחות אידיאולוגיות וראיונות עתונאיים אינה מעוררת אמון. הוועדה קובעת, בעמ' 213, בהסתמך על תקדים, "הוועדה אינה בית משפט החורץ דינו של פלוני"; אולם הקביעות החמורות הנ"ל, הפוגעות בשמו הטוב של אדם, והמסייעות בידי גורמים אינטרסנטיים להכפשת ציבורים שלמים, נעשו ללא הליך הוגן, היינו מבלי שניתנה לבני משפחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין היכולת להגן על שמו הטוב, באמצעות עורך דין שייַצג אותו בפני הוועדה.

וייתכן מאד, שלדעת הוועדה לא היה צורך כלל לקבוע את אשמתו של ד"ר ברוך גולדשטיין. כי הרי אשמה זאת נקבעה כבר, על ידי אמצעי התקשורת, שהכריזו עליו מן הרגע הראשון כרוצח! וביתר שאת נקבעה האשמה על ידי הממשלה, בהחלטתה שנתקבלה שעות מספר אחרי הארוע, ללא שום חקירה (עמ' 106); החלטה זאת הכתיבה למעשה מראש את מסקנות הוועדה.

ובכן מה ניתן לעשות כעת?!

אכן, הוועדה איננה בית משפט, ולא ניתן לערער על החלטותיה; עם זאת, היא רשות שיפוטית, ולכן גורמים אינטרסנטיים רשאיים להשתמש בקביעותיה הבלתי הוגנות לגבי ד"ר ברוך גולדשטיין. יתירה מזאת, בהיות הוועדה רשות שיפוטית, ושנים מחבריה שופטים נכבדים ביותר, לא ניתן להגיש תביעת דיבה או נזיקין נגד חברי הוועדה.

עם זאת, נראה לכותב שורות אלה שבני משפחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין יוכלו, אם ירצו בכך, להגיש תביעת דיבה נגד מדינת ישראל, שבשרותה פעלה הוועדה, אשר באמצעות כלי התקשורת הממשלתיים המונופוליסטיים (שגזרו את דינו של ד"ר ברוך גולדשטיין, מן הרגע הראשון), ובאמצעות החלטת ממשלתה (שקדמה למסקנות הוועדה, ולמעשה הכתיבה אותן מראש) הכפישה את שמו של ד"ר ברוך גולדשטיין, ואיפשרה לגורמים אינטרסנטיים שימשיכו ויכפישו בעקבות זאת ציבורים שלמים.[2]

אין כותב שורות אלה שוגה באשליות, בדבר הסיכוי המעשי שבתביעה זאת. עם זאת, הגשת תביעה כאמור עשויה לעורר עניין ציבורי, ולהביא לידי חשיפת המניעים שעמדו מאחורי הפשע המבחיל.

הגורמים המסוכסכים המתקראים "המחנה הלאומי" נראים משום מה מעוניינים ביותר בכיבודים, ובשמירה על נחלאותיהם הפרטיות, ולא באחיזה ברסן השלטון באמצעים דמוקרטיים. נראה שאותם גורמים מעוניינים יותר לחתור זה תחת סמכותו של זה, מאשר להטביע את חותמם על אופיה של מדינת ישראל. למי אכפת מגורלו של אדם שנרצח ולאחר מכן הוצג כאחראי לטבח, ולמי אכפת מגורלה של משפחתו. למי אכפת מגורלם של אנשים המפקירים את חייהם על מזבח הלאומיות, עליה מרבים להג פוליטיקאים שאפתניים.

"המחנה הלאומי" יוכל לשלוט ולהנהיג את הדמוקרטיה המיוחלת, כאשר לא יתרפס עוד בפני האוליגרכיה ומוסדותיה, כדי להתקבל בחברתם, ולא יבקש עוד ליצור אוליגרכיה מקבילה, מין אחוזות פרטיות קטנות בהם ישלטו הפוליטיקאים ה"לאומיים", נחמה פורתא שמשאירה להם האוליגרכיה הגדולה מן השמאל. המחנה הלאומי יהיה ראוי לשמו, רק כאשר יאמר את דברו בגלוי, ללא מורא, ויעז סוף-סוף לא לקבל עוד, כמובנות מאליהן, את הקביעות הכוזבות של האוליגרכיה השלטת ושל מוסדותיה.

וזה המבחן הראשון. האם הפוליטיקאים, המגדירים עצמם כ"לאומיים", ותומכיהם, יעזו לאסוף כסף לצורך אותה מערכה משפטית, שהיא אבודה מראש בבית המשפט הישראלי, אבל בעצם קיומה תוכל להשיב את שמם הטוב של ד"ר ברוך גולדשטיין, של משפחתו, ושל הציבורים שהוכפשו בעקבות הטבח?

הסיכוי קלוש.

 

 



[1] נציין שיש גם מקרים הפוכים: חבר כנסת אתיופי מילא תפקיד מרכזי (ביחד עם בית הדין של אגודת העתונים וביחד עם בג"צ) במזימת שלילת פרס ישראל מעתונאי שלא היה על רוחה של האוליגרכיה; אלא שלאחר מכן, נבעט אותו חבר כנסת החוצה, ללא בושה, כדי לְפַנּוֹת מקום למועמדת חיוורת פנים יותר. לגבי אותו חבר כנסת (כיום לשעבר) אתיופי תקף כלל גמול אחר: הכושי עשה את שלו, וכו'.

[2] ניתן יהיה עוד לתבוע את מדינת ישראל בפני בית משפט אמריקאי (כי ד"ר ברוך גולדשטיין היה אזרח ארה"ב), או בפני ערכאה בינלאומית, ובמקרה אחרון זה בשל שתי עילות: מניעת הזכות לחיים של ד"ר ברוך גולדשטיין, וביצוע פשע נגד האנושות (הטבח במתפללים המוסלמים).