אברהם יוסף   הטבח והטיוח

על רצח ד"ר ברוך גולדשטיין                                                                

ניר עמדה מס' 3

הטבח והטיוח

על רצח ד"ר ברוך גולדשטיין

וַיְקַו לַמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׁפָּח

(ישעיהו ה 7)

***

בין עמ' 81 לעמ' 94 מתארת הוועדה בהרחבה את הטיפול בנפגעים, תוך ציון מיוחד של מה שניתן לכנות התעללותם של "התושבים", כדברי הוועדה, בהם. צוות חילוץ של צה"ל ביקש לטפל בפצועים וליצב את מצבם, אך "התושבים" משכו את הפצועים מתחת ידיהם של אנשי הצוות (עמ' 82). רוב הפצועים לא פונו לביה"ח עאליה, שהוא גדול ומקורב למקום הארוע, אלא לבית החולים אלאהלי, שהוא קטן, נמצא בשלבי בניה, מרוחק ממקום הארוע, וגם סרב לקבל סיוע מן המינהל האזרחי, מטעמים פוליטיים (83/4). בנוסף, פצועים הוסעו על מכסה המנוע של המכוניות (82), וברור שהסעת פצוע, על מכסה המנוע, לבית חולים מרוחק, אינה מיועדת להצלתו, אלא לליבוי יצרים; כתוצאה מכך נפטרו נפגעים בדרכם לבית החולים, כאשר הוועדה מנסה… להמעיט במספרם של הנספים עקב כך (עמ' 86). כאמור לעיל, הופצה שמועה זדונית (שפורסמה מיד באמצעי התקשורת בארץ ובעולם), שבתי החולים הישראליים מסרבים לקבל פצועים מן הארוע.

ולגבי ההרוגים. הם "נחטפו" מבתי החולים ונקברו בחופזה, ומדובר בשיטה ידועה של ארגוני המחבלים, לטשטש עקבות. אלא שבדו"ח הוועדה, בעמ' 87, יש הפעם מידע נוסף, ומעניין ביותר: "היו גם מקרים שבהם נקבר ההרוג בבית קברות מרוחק ממקום מגוריו, בלא שניתן על כך מידע אמין לבני משפחתו."! היינו – השקר המקובל, לפיו נחטפים ההרוגים על ידי "המשפחות", נחשף כאן במלוא כיעורו. לא "המשפחות" חוטפות את ההרוגים, אלא ארגוני החבלה, שאינם מגינים על האוכלוסיה המקומית, כטענתם, אלא מתעללים בה, מעצימים את סבלה, ומשתמשים בסבל זה ככלי משחק.

כשנתיים לאחר מכן, היה עוד נסיון פיגוע בחברון, מצד יהודי. חייל (מטורף) ירה בהמון, ומאחר שלא היה לוחם, אלא איש מינהלה, לא הצליח לעשות הרבה: הוא פצע כמה אנשים (מהם נפטר אחד, עד כמה שאני יודע), ונלכד. אלא שהפעם האוכלוסיה נהגה איפוק, ולא היה זכר לאותה היסטריה המונית, שמתאר הדו"ח.

ההתנהגות הפרועה אחרי הטבח נראית חשודה, והיא מצביעה, אולי, על תכנון מראש, מצד ארגוני הטרור. ושמא גם הטבח עצמו היה מתוכנן מראש, על ידי שותפי ארגוני הטרור לתהליך השלום?

***

אחד הדברים המתמיהים בכל הסיפור הזה הוא, שאיש לא ראה את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם, בו בוצע הטבח. המתפללים המוסלמים כרעו אז לתפילתם, עם הגב לשלוש הכניסות האפשריות, ולא ראו כלום. השטח בו פעל היורה (הוא ד"ר ברוך גולדשטיין לדברי הדו"ח) היה מחוץ לאזור קליטת מצלמות הטלויזיה במעגל סגור באותו בוקר (עמ' 45), ומדובר כאן בצרוף מקרים מעניין. סג"מ רביבי, שעמד על משמרו ב"פישפש" שמוביל לכניסה הראשית, לא ראה את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס משם (עמ' 49). אמנם, שומר הוואקף אבו צלאח טען שראה (מבחוץ) את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם יצחק מבעד לדלת הכניסה הראשית (עמ' 32 עד 34), אולם הוועדה מצאה פגמים רבים בעדות זאת, והטילה ספק, האם אבו צלאח היה בכלל במקום (עמ' 50 עד 52). ד"ר ברוך גולדשטיין הגיע לאולם אברהם (שם התפללו היהודים) ושוחח עם כמה מן המתפללים (עמ' 29), אך הם לא ראו אותו נכנס לאולם יצחק מבעד לדלת המפרידה בין שני האולמות; יש לציין שדלת זאת היתה אז חסומה, אמנם לא הרמטית (עמ' 30), אך עקב החסימה פתיחתה בכוח היתה גורמת לרעש ניכר (עמ' 33/4), ומושכת תשומת לב. נשארת הכניסה מאולם היוספיה, שדווקא באותו הבוקר פונה מן הנשים המוסלמיות שנהגו להתפלל בו, ושהופנו על פי הוראת הוואקף (עמ' 18) לאולם אחר. מובא שם גם ההסבר שניתן לכך, היינו שעקב חודש הרמאדן צפוי היה מספר מתפללים גדול; אלא שלמרות שבאותו הבוקר הגיעו להתפלל במסגד האיברהימי כ500- גברים מוסלמים (עמ' 15), לא הופנו גברים לאולם היוספיה. איש לא שאל את אנשי הוואקף על פשר סתירה זאת.

רס"ן סטלמן, מפקד האתר, סגר ערב קודם את בריחי הדלת בין אולם היוספיה ואולם יצחק, אך בריחים אלה נמצאו אחרי הירי פתוחים. מי פתח אותם?! הבריחים עשויים בדרך כלל ממתכת, ואפשר היה לפחות לנסות לבדוק טביעות אצבעות עליהם. הדבר לא נעשה, כפי שאין שום עדות שנלקחו טביעות אצבעות מממצאים אחרים בזירת הארוע, כמו למשל מן המחסניות ששימשו את היורה.

הוועדה דנה באריכות בשאלת דרך כניסתו של ד"ר ברוך גולדשטיין לדבריה לאולם יצחק, ובעמ' 59 היא מגיעה למסקנה, שאין אפשרות לקביעה ודאית בענין זה. בנוסף, הדיון חוזר ונשנה בעמ' 226 עד 228, ושוב הוועדה קובעת שאין אפשרות לקבוע. זהירות זאת ראויה לציון, כי, כפי שהראיתי לעיל, לא נמנעה הוועדה מקביעות פסקניות בענין כוונותיו הסמויות של ד"ר ברוך גולדשטיין, שלא היו ידועות לאיש; ונראה, שערפול זה בא להסתיר אחת מאבני הנגף המהותיות ביותר בהקשר זה.

ד"ר ברוך גולדשטיין הכיר היטב את האתר, ואת סדרי האבטחה בו. הוא ידע שאמורים להמצא בו שוטרים (בעיקר שוטרי מג"ב), וכוח צבאי גדול למדי. הוא לא יכול היה לדעת שכוחות אלה לא יימצאו באותו בוקר, בשל שורה של תקלות. הוועדה טוענת, בעמ' 52, "יש להסיק מן הראיות (איזה?! – א.י.) כי מעשהו של גולדשטיין היה מתוכנן.", אך לדבריה בעמ' 231, לוּ היה קיים במקום כוח אבטחה מספיק, "היה בכך כדי להכביד על נסיונות של גולדשטיין להיכנס לאולם יצחק מן הדלת הראשית או מאולם אברהם, או אף למנוע אותם כליל. לא היה בכך כדי למנוע את כניסתו דרך אולם היוספיה, אם אכן נכנס משם." (אותיות עבות במקור). בשתי הכניסות הראשונות (הכניסה הראשית והכניסה מאולם אברהם), היה אמור ד"ר ברוך גולדשטיין להתקל (אילו באמת התכוון להכנס) בכוח האבטחה; אבל הוא לא היה יכול לדעת מראש, בכוחות עצמו, שעל פי הוראת הוואקף אולם היוספיה פּוּנָּה באותו בוקר ממתפללות מוסלמיות, ולא הוכנסו לשם גברים! אם היה כאן תכנון מראש, הוא לא היה יכול להיות של ד"ר ברוך גולדשטיין, ומתעורר חשד חמור למזימה.

***

בולטות בדו"ח הוועדה שתי מגמות סותרות. מחד, קיים נסיון מתמיד לערער את אמינותם של העדים הערבים, ומאידך – לקבל את עדותם, ככל שמדובר בזיהויו של ד"ר ברוך גולדשטיין בתור היורה, והפללתו. בעמ' 225, מתיחסת הוועדה ישירות לעובדה שהעדים הערבים עברו, אכן, "אירוע טראומטי", ובנוסף יש להניח שהיו מעוניינים, לדברי הוועדה, "להפיל" את האחריות גם על חיילי צה"ל, והייתי מוסיף – גם על המתנחלים. אך בעמוד קודם נטען שאותם המתפללים שהיו בהלם, ורצו להפיל אחריות על אלה שראו בהם את אויביהם, ראו באולם, ללא כל ספק, את ד"ר ברוך גולדשטיין: "תיאור הקלסתר והדמות תאמו לחלוטין את אלו של גולדשטיין; אחדים מן המתפללים אף הכירוהו לפני כן." (עמ' 224) – וזאת טענה תמוהה. המתפללים הערבים לא הכירו את ד"ר ברוך גולדשטיין אישית, אלא בתור אחד מן המתפללים היהודים, שנואי נפשם ("הוא הכיר אותו מראייה, כמו שמתפלל מדי פעם בבוקר. אחר כך נודע לו כי שמו גולדשטיין.", עמ' 32; "העד הכיר את היורה כמי שמתפלל במקום 'ועושה הפרעות ובעיות עם אנשים'", עמ' 39, תחת הסעיף 11). הם זיהו, בהחלט, את הגופה בה התעללו באכזריות (כמתואר בדו"ח של פקד סגל ברוך, עמ' 308, סעיף ט), אבל האם היתה זאת גופתו של היורה?!

הוועדה עושה מאמצים גדולים כדי לערער את אמינותם של העדים הערבים בנוגע לטענה שהועלתה על ידם בעקשנות, היינו שבעת הארוע היו בעולם שנים או שלושה יורים. כך לגבי עדותו של עבדל חאפז סלמאן אלג'עברי (עמ' 37, סעיף 4 שם), והוועדה מסבירה זאת בכך ש"גולדשטיין שינה עמדות" בזמן הירי. העד חאג' אחמד נסאר (עמ' 39/40, סעיף 13 שם) טוען שראה קצה של קנה נשק מבצבץ מצוהר שבפתח המפריד בין אולם אברהם (בו נמצאו מתפללים יהודים) לאולם יצחק; אלא שצוהר כזה אינו קיים כלל, לדברי הוועדה. אכן, צודקת הוועדה כאשר טוענת, בעמ' 225, שהמתפללים המוסלמים היו במצב של הלם, וייתכן מאד שרצו – בין במודע ובין שלא במודע – להפיל אחראיות על החיילים ועל המתנחלים. אלא, שאין כל אלה פוסלים את האפשרות שדברי העדים הערבים נכונים, לפחות בחלקם. כפי שבצדק מציינת הוועדה בעמ' 225, לא ייתכן שנורו יריות מן הכניסה הראשית לאולם יצחק (שם נמצאו חיילים), כי אילו באמת נורו יריות משם, לא היו המתפללים המוסלמים נמלטים דווקא לכיוון דלת זאת; ולא ייתכן שנורו יריות מן הדלת הסגורה של אולם אברהם, שאין בה צוהר. ייתכן מאד שייחוס כיוון היריות לדלתות אלה נוצר, בשל רצונם המודע, או הבלתי מודע, של העדים, להפיל אחראיות על החיילים ועל המתנחלים. אבל בנוסף, ייתכן שבכל זאת נורו יריות, מן הדלת השלישית, של אולם היוספיה, ש"היתה פתוחה", לדברי העד יאסר (יוסרי) מחמוד מוסה ג'אמל בעמ' 35, סעיף 1 שם, למרות שמפקד האתר, רס"ן סטלמן, סגר את בריחיה בערב הקודם (עמ' 46). כזכור, אולם היוספיה היה ריק כביכול, ובכך פנוי לפעילות חשודה.

מדברי העדים עולה פרשה נוספת, והיא פרשת האוזניות שהרכיב היורה. כמה מן העדים מתארים את היורה כמרכיב אוזניות, כך למשל העד חמיס עבדל חאלק (עמ' 37, סעיף 5 שם): "'גבוה. לבוש מדי צבא. עם קסדה על הראש. אוזניות, אוזניות שחורות באזניים.". נציין שד"ר ברוך גולדשטיין לא חבש קסדה, ופריט כזה לא נמצא לאחר מכן במקום הארוע. העד חאג' אחמד נאסר טען שראה את ד"ר ברוך גולדשטיין, לפני כניסתו לאולם יצחק, כשהוא עומד (ומדבר?) עם עוד חיילים ומתנחלים, ואוזניות על אוזניו (עמ' 40) – דבר שהוא בלתי סביר לדברי הוועדה, מאחר שאוזניות אלה היו אמורות לפגוע ביכולת שמיעתו.

החיילים והמתפללים היהודים לא ראו אוזניות על אוזניו של ד"ר ברוך גולדשטיין, לפני הירי (עמ' 41), והוועדה היתה יכולה לא לקבל את גרסה העדים הערבים, אבל בעמ' 41 היא קובעת: "לאור כל האמור לעיל, ניתן להסיק כי גולדשטיין הרכיב אוזניות – לשם אטימת אוזניים – בעת הירי, אך לא לפניו.". הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה המביכה המובאת שם, "אוזניות (בצבע לבן) אכן נמצאו על רצועת הנשק של גולדשטיין שנתגלתה לאחר מציאת גופתו, מתחת לארון ספרי הקודש המוסלמים שבדרום המערה (הודעת חבלן המשטרה מאיר כהן – מוצג 43). הווי אומר, קיום האוזניות מוכח, וזיקתן לגולדשטיין נובעת מן הנסיבות.". מדובר בהסתבכות מרכזית בדו"ח הוועדה, וביצירת "אגדת אוזניות", שאינה נופלת בחומרתה מ"אגדת הקליעים המתפצלים", שנותחה לעיל.

מציאת הנשק מתוארת כך בעמ' 48: "אחרי שהנשק הושלך, היה מי שעטף אותו בשמיכה חומה והחביא אותו מתחת לארון ספרי הקודש שבאולם יצחק. כאשר מידע על כך הגיע לגורמי הצבא, נקרא, כמתואר לעיל, חבלן המשטרה שפרס את השמיכה, נטל את הנשק (שהיה עוד חם) ומסרו לחוקרי המשטרה, שהעיבורהו למז'פ.". ואילו בדו"ח של פקד סגל ברוך מן המז"פ (עמ' 307 עד 309), הדברים מתוארים בצורה שונה לגמרי: "מתחת לארון ספרים הנמצא צמוד לקיר הדרום מזרחי ראיתי רובה מסוג גליל כשהוא עטוף בגלימה חומה." (עמ 308, סעיף יא שם). פקד סגל ברוך מציין בדו"ח שלו את שמות אנשי המשטרה שנלוו אליו, בביקוריו במקום, אך החבלן מאיר כהן אינו מוזכר; כמו-כן, הוא טוען שראה בעצמו את הנשק, מתחת לארון הספרים, כשהוא עטוף בגלימה חומה. לכן, לא ברור כלל מי מצא את הנשק, החבלן ללא שם מעמ' 48, החבלן מאיר כהן מעמ' 41, או פקד סגל ברוך מעמ' 308. יתירה מזאת, פקד סגל ברוך מונה בדו"ח שלו, בפרוט רב, את המוצגים שתפש, ואין ביניהם אוזניות. תמוהה ביותר לשון הוועדה בעמ' 41, כשהיא מדברת "על רצועת הנשק של גולדשטיין שנתגלתה לאחר מציאת גופתו", ומשתמע מכך שרצועת הנשק (עם האוזניות) נתגלתה בנפרד מן הנשק, ובשלב מאוחר יותר. אבל יש יותר מזה.

ד"ר ברוך גולדשטיין נרצח, לדברי הוועדה, בצורה אכזרית ביותר, כאשר ההמון המוסלמי רוצץ את גולגלתו. האם האוזניות, שמקומן על הראש, נפגעו עקב כך? אין בדו"ח הוועדה כל רמז בכיוון זה.

האוזניות שראה העד בעמ' 37 היו שחורות, והאוזניות שנמצאו בעמ' 41 היו לבנות. נוכל לשאול עצמנו, כיצד הפך צבע האוזניות משחור ללבן או להפך, אבל זהו באמת פרט שולי לעומת מה שיבוא בהמשך. כבר ציינו שעל פי לשון הדו"ח (והסתירות בין החלקים השונים בו), רצועת הנשק (עם האוזניות) נמצאה באותו המקום כמו הנשק, אבל בשלב מאוחר יותר, וזה אינו מריח טוב.

כי המקום בו נמצא הנשק (ומאוחר יותר גם הרצועה עם האוזניות) מרוחק ביותר ממקום מציאת הגופה (ראה תרשים בעמ' 259). האוזניות לא נמצאו על הגופה, ולא בסמוך לה, אלא במקום מרוחק, ומחוברות לרצועת הנשק. האם טענת הוועדה היא, שבעת רציחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין דאגו, הוא, ורוצחיו, כולם ביחד וכל אחד לחוד, להוריד בעדינות את האוזניות מראשו, לחברן לרצועת הנשק ולהחביאן היטב מתחת לארון הנמצא בקצה השני של האולם?!

קיימת אפשרות, שלאחר שנמצא הנשק, מישהו דאג להניח באותו המקום גם רצועה עם אוזניות. מכל מקום, העובדה שהאוזניות לא נמצאו על הגופה, ולא בסמוך לה, אלא במקום מרוחק, ומחוברות לרצועת הנשק, מצביעה בברור על כך, שהיורה שהרכיב אוזניות שחורות, אותו ראה העד בעמ' 37, לא היה ד"ר ברוך גולדשטיין, אלא אדם אחר, שלבש את זהותו.

***

הדו"ח של פקד סגל ברוך, שביקר במקום הארוע, מכיל פרטים מסמרי שיער על התעללות המתפללים המוסלמים בגופתו של ד"ר ברוך גולדשטיין: התזות הדם על הקיר הסמוך הגיעו עד לגובה של שני מטרים (עמ' 308, סעיף ט). לא נעשה שום מאמץ לגילוי מבצעי הפשע.