הרהורי חרטה

    סירבתי פקודה, כשסרבנות אידאולוגית הייתה עדיין נדירה. הייתי גאה מאוד בכך, ורק לאחרונה התחרטתי. לא על עצם המעשה, כי אם על צורתו. יצאתי "צדיק בסדום", את נפשי הצלתי, אך מה לגבי המולדת, שאני כחייל הופקדתי עליה?

    והמעשה כך היה. שירתי בחברון, עיר האבות. בערב חופשי משמירות ישבתי במקרה על-יד המפקדה ושמעתי במכשיר הקשר פקודה מבצעית לרסק באלימות גבוהה את הפגנת היהודים, אשר מחו נגד דקירת ילד ע"י ערבי. זה היה רצונו של שר הביטחון דאז יצחק רבין, הנגוע בשנאה תהומית נוסח ברית המועצות ליריבים פוליטיים. לא בכדי דווקא הוא ביצע במו ידיו טבח מחריד בניצולי השואה מ"אלטלנה", ואף השתבח על כך כל ימי חייו. לכן, כאשר תוך זמן קצר באו הקצינים להסיע אותנו לפעולה דחופה, ידעתי בדיוק, במה מדובר, ומה עלי לעשות. אמרתי להם, שהתגייסתי לצבא הגנה לישראל, ולא לצבא האויב, כדי להגן על היהודים, ולא על מנת להילחם בהם.

    ורק אחרי החרבת גוש קטיף והפיכת שטחו ל"חמסטן" יורק הטילים - קלטתי את מחדלי. הבנתי, שהייתי צריך "להצטרף" לכוח הדיכוי ובהתקרבו לקורבנותיו לחצות את הקווים ולעמוד במדים יחד עם אחי היהודים מול אלה, שבאו להתנפל עליהם, כי אין בלבם דבר קדוש יותר מפקודה! מי יודע, אולי אז הייתי מציל לא רק את נפשי, אלא גם את מולדתי?

    בסירוב מראש עושים אנו חיים קלים מדי לשלטון המושחת. כל מה שנחוץ במקרה כזה לגנבים, שעומק העקירה שווה לעומק החקירה שלהם, הוא "לנפנף" את בעלי המצפון הצידה, על מנת שלא יפריעו לרובוטים חסרי המצפון לפעול. לכן מעשי אז היה יותר פוזה, מאשר גבורה. גיבור אמיתי במדים יחצה ברגע המכריע את הקווים ויעמוד יחד עם עמו מול מחריביו. הוא לא יתן להביא את גרורות הסרטן האירני ללב ירושלים ולקילומטר מכפר סבא, הוא לא יאפשר להפוך את הארץ כולה לשדרות ולקריית שמונה.

    מדוע? כי הוא אינו פשיסט, הוא לא גרמני, ובלבו שמור משהו קדוש יותר מפקודת הנוכל ומהתנהגות העדר. הוא יהודי אמיתי, וידו בשום תנאי לא תורם על עמו ולהחרבת מולדתו. הוא ירים אותה רק להגנתם, והוא ינצח. 
AI&PIISRAEL